רגשותיה של אם 

בפורים, לפני שנים, כשהייתי בת 11, התחפשתי לאימא. כל כך רציתי להיות כבר אימא...

באותן שנים, ראיתי בדמיוני, עת הרהרתי באימהות העתידית שלי, אהבה רבה שלי כלפי ילדי ואהבה עצומה שלו כלפיי וזהו. הכול מושלם.

היום, בהיותי אם, אני יודעת, כי "אהבה", הינה רק רגש אחד מתוך מגוון רגשות, הגועשים בנשמתה של  כל אם. כמו אימהות רבות, נוכחתי לדעת, כי לצד רגש האהבה, האימהות מביאה עמה, גם רגשות דאגה, ייסורי מצפון, חשש, תסכול, חוסר אונים ואפילו זעם, המלווים את רגעי האושר והשמחה.

רגשותיה של האם הולכים וגועשים יותר, ככל שהילד מציב אתגרים בחיי היום יום. הרגש הקשה ביותר, בעיני, הינו רגש הכישלון. כוונתי, לתחושת כישלון צורבת, המלווה את האם לגבי עצמה.

כאשר האם מתבוננת בבנה ורואה את התסכול שלו, את היותו לא מאושר ויודעת שידה קצרה מלהושיע... אז היא נמלאת בתחושת כישלון, כישלון שלה כאם.

תחושת הכישלון מועצמת אף יותר, כאשר מכה בה ההבנה, כי היא אינה "אם השנה" והיא נוכחת לגלות, כי על אף האמפטיה והאהבה העצומה, מלאי הסבלנות שלה, אינו בלתי נדלה וגם היא רק "בן אדם" (או בת חווה...)

בתוך ים הסערות הגועש, בנשמתה של אם, היא זקוקה לאחד שיאמר לה: "את נפלאה! את מתמודדת ולא מרימה ידיים. את ממשיכה לחפש את הדרך הנכונה. ממשיכה לאהוב, למרות שפעמים רבות, התסכול והכעס של הילד מופנה דווקא כלפייך. את ראויה למלוא ההערכה, כיון שלאהוב ולהעניק כשקל, זאת לא חוכמה. להמשיך להעניק ולתמוך, כשקשה – זוהי ההצלחה!"

פעמים רבות כל כך, האם נשאבת לתוך ההתמודדות המורכבת וים הרגשות, שבתוכה, מרוקן ממנה כל אנרגיה והיא מרגישה, שלא נותר בה כוח להעניק למען עצמה. רצוי וכדאי שיהיה שם מישהו, אשר יזכיר לה, יעודד אותה וידרבן אותה לחשוב גם על עצמה. רק על עצמה, לרגעים. לעשות דברים המעניינים אותה, לפתח את עצמה, לפנק עצמה ואפילו - להגשים עצמה...

על פי אמונתי, אם המעניקה לעצמה, יכולה להעניק יותר למשפחתה. אם מאושרת יכולה לגייס בתוכה את הכוחות, האנרגיה והאופטימיות להמשיך לסייע לילדיה. והאופטימיות, הרי,  היא משאב חשוב בהתמודדות עם ילד בעל הפרעת קשב וריכוז. כי, קשב מתחיל באם הקשובה לעצמה! ותודה מיוחדת ועמוקה לאימא הפרטית שלי (וגם לאבא היקר) שעוזרים לי כל כך הרבה באימהות שלי ובכלל. חיבוק לכל האימהות... וגם לאבות.